The portal of land and taxation Israel

+ 004376/98

ז' המר, שופט

ז' המר, שופט

פסק דין

נ' אחיטוב, שופטת

נ' אחיטוב, שופטת

ד' ברלינר, שופטת

ד' ברלינר, שופטת

	1. א.צ. ברנוביץ ובניו (1985) בע"מ 2. א.צ. ברנוביץ קבלנות ובניה בע"מ 3. א.צ. ברנוביץ בע"מ 4. אריה ברנוביץ 5. מרדכי ברנוביץ		בעניין:
המערערים בעפ 004355/98 המשיבים בעפ 004376/98		ע"י ב"כ עוה"ד א' גולדנברג, א' הכהן, ש' לנקרי, ג' עמיר וג' אדרת
	אפרים גלעד		ובעניין:
המערער בעפ 004254/98 המשיב בעפ 004376/98		ע"י ב"כ עו"ד ח' ברוכי
	דיאמנט יוסף		ובעניין:
המערער בעפ 004354/98 המשיב בעפ 004376/98		ע"י ב"כ עו"ד ג' אדרת
	שמואל ברזל		ובעניין:
המערער בעפ 004365/98 המשיב בעפ 004376/98		ע"י ב"כ עוה"ד ג' מויאל ור' ירדני
	1. יצחק שני 2. ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ		ובעניין:
המערער בעפ 004362/98 המשיב בעפ 004376/98		ע"י ב"כ עוה"ד מ' ליפא וא' ברטוב
	חיים שטריקס		ובעניין:
המערער בעפ 004375/98 המשיב בעפ 004376/98		ע"י ב"כ עוה"ד י' ויינשטיין ור' לוי

פסק דין

1. האירועים נושא תיק זה התרחשו אי אז בהיסטוריה, בשנים 87-1985. כתב האישום הוגש בשנת 1995, נגד 16 נאשמים.

בשנת 1998 הסתיימו ההליכים בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. כל הנאשמים, פרט למי שהיה נאשם מס' 16 – הורשעו, כאשר מי שהיתה נאשמת 11, די.א.נ. בע"מ זוכתה חלקית.

על פסק הדין של בית משפט השלום הוגשו ערעורים על-ידי כל הנאשמים שהורשעו, וכן ערערה המדינה על גזר הדין.

בתאריך 22.02.00 ניתן פסק הדין בערעורים כולם, שנשמעו במאוחד.

כל המערערים זוכו מעבירת הקשר ומכל עבירה הנובעת או המבוססת על קביעת מחירי הדירות.

המערערים זוכו מכל עבירה הנובעת או מבוססת על הגדרתה של אינטרנשיונל כאיגוד מקרקעין. הדיון הוחזר לבית משפט קמא, על מנת שיקבע ממצאים עובדתיים ומשפטיים בשש סוגיות ספציפיות שצויינו על ידינו (להלן: פסק דיננו).

2. על פסק דיננו בערעור, הוגשו שש בקשות רשות ערעור, על-ידי כל הצדדים.

המדינה ביקשה רשות ערעור "על עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שלפיו פסק לקבל בעיקרם את ערעורי הנאשמים על הרשעתם בדין" (ראה החלטתו של כב' השופט מצא ברע"פ 2549/00 (מספר מוביל לכל הבקשות) להלן: רע"פ 2549/00, עמ' 2).

הנאשמים עתרו למתן רשות ערעור על החלטתנו להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא באותן שש סוגיות שהוזכרו לעיל.

בתאריך 24.07.00 ניתנה החלטתו של כב' השופט מצא ברע"פ 2549/00.

על-פי האמור בהחלטה: "...בקשת המדינה אינה מעמידה עילה ראויה למתן רשות ערעור ... כל שעשה בית המשפט המחוזי הוא קיום ביקורת ערעורית רגילה על הכרעתו של בית משפט השלום .. לאמיתו של דבר לא העלתה המדינה בבקשתה כל השגה ממשית על צדקת הכרעתו של בית המשפט המחוזי במישור הנורמטיבי".

לפיכך – נדחתה עתירתה של המדינה למתן רשות ערעור.

באשר לעתירותיהם של הנאשמים – אלו הועברו להחלטת הרכב.

אנו רואים להדגיש, כי לאורך כל החלטתו הנ"ל של כב' השופט מצא, ההתייחסות היא אל הסוגיה שהוכרעה על ידינו כסוגיה המרכזית, או האישום המרכזי, כאשר לא היה ספק בכך שהסוגיות אותן החזרנו להכרעתו של בית משפט קמא, הן סוגיות נלוות ומשניות בחשיבותן (ראה ההחלטה עמ' 2 פסקה 1; עמ' 3 פסקה 3; עמ' 4 פסקה 5).

3. בתאריך 20.02.02 ניתנה החלטתו של מותב בית המשפט העליון, אשר דן בעתירותיהם של הנאשמים.

בית המשפט העליון הורה על "החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שיעשה את המלאכה שהטיל על בית משפט השלום בסוגיות שהוחזרו על ידו לבית משפט השלום".

עוד הורה בית המשפט העליון, כי: "לא תובאנה בפני בית המשפט המחוזי ראיות חדשות ולא יישמעו בפניו טיעונים נוספים. השלמת פסק הדין על ידו בסוגיות הנ"ל תיעשה לפי החומר שהיה בפניו בהליך הערעור".

בית המשפט העליון אף ציין ופירט את שש הסוגיות שבהן עלינו לדון.

4. ראינו לפרט את דבריו המדויקים של בית המשפט העליון, הן בהחלטה של השופט מצא והן בהחלטה של המותב ברע"פ 2549/00, משום שבדיון שהתקיים בפנינו בתאריך 24.06.02 טענה המדינה, כי "בגלל האמור בהחלטה צריך לדון בערעור שלנו מחדש".

במשתמע, אם לא במפורש, עלה מטיעון המדינה כאילו הסוגיות שנותרו להכרעה הן הסוגיות המרכזיות, שעל כן כיוון שעלולה להיווצר סתירה בין הקביעות בסוגיה שהוכרעה לבין קביעה בסוגיות אלה – מן הדין "לפתוח" הכל מחדש.

אמרנו בהחלטתנו מאותו תאריך, ואנו שבים ואומרים:

הטענה מקוממת ולשיטתנו לא היה מקום שהמדינה תנסה בדרך עקיפה לשוב ולפתוח את הסוגיה שהוכרעה כנגדה באופן ברור וחד משמעי.

הסוגיות שהועברו להכרעתנו כרגע, הן אותן שש סוגיות שפורטו הן בפסק הדין שלנו והן בהחלטת המותב של בית המשפט העליון ברע"פ 2549/00 - הא ותו לא.

ראינו, ואנו רואים סוגיות אלו כמשניות וכנלוות, יחסית לסוגיות המרכזיות שהוכרעו על ידינו.

תהא ההחלטה בסוגיות הללו אשר תהא – אין לה השלכה על ההחלטה בסוגיה העיקרית.

5. כללית, באשר לכל הנושאים שידונו להלן, אנו רואים להעיר כדלקמן:

אמרנו בפסק הדין שלנו, כי "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לקבוע ממצאים עובדתיים ראשוניים ומסקנות משפטיות ראשוניות בעניינים הנטענים בכתב האישום" (ראה עמ' 95 שורות 24-22).

בכך, אימצנו את ההלכה הנוהגת מימים ימימה בשיטת המשפט הישראלית.

כך למשל, בע"פ 3338/99 דמיאן פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 677, נאמרו בנושא זה, מפי כב' השופטת בייניש, הדברים הבאים:

"יש לזכור כי הליך הערעור מיועד מעיקרו לבחינת פסק הדין של הערכאה הדיונית ... התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת ההכרעה בתיק נקבעת בערכאה הראשונה שבידיה הכלים המתאימים לכך, ואילו ערכאת הערעור מעבירה תשתית זו, כמו גם כמובן, את ההכרעה עצמה תחת שבט ביקורתה.

שינויים ב"חלוקת עבודה" בסיסית זאת, אף שלעתים הם אפשריים, צריכים ככלל להיעשות בזהירות יתרה על מנת שלא לשבש את האיזון הראוי בין תפקידי הערכאה הדיונית לאלה של ערכאת הערעור, באופן שעלול לפגוע בתכלית ההליך הפלילי – חשיפת האמת ועשיית צדק".

6. סברנו על כן, ואנו עדיין סבורים, כי מן הראוי היה שביחס לכל אחת מן העבירות הנוספות בהן הרשיע בית משפט קמא את המערערים תהיה קביעה ברורה של התשתית העובדתית, ציון הוראות החוק הספציפיות באשר לכל נאשם (מתוך הרשימה הארוכה המנויה בסופו של כל אישום) ודיון תמציתי בשאלה האם הוכחו רכיבי כל עבירה לגבי כל נאשם.

כערכאת ערעור, לא עמדו לרשותנו כל הכלים העומדים לרשות הערכאה הדיונית, ברם חזקה עלינו מצוותו של בית המשפט העליון.

פסק הדין הנוכחי נותן ביטוי לקשיים שעמדו בפנינו.

7. למעשה, שש הסוגיות שנותרו לדיון הצטמקו במידת מה.

לגבי סוגיית הערבויות (סעיף ה' בהחלטת בית המשפט העליון), הודיעה המדינה כי היא חזרה בה מטיעוניה בנושא זה (ראה עמ' 8 לפרוטוקול הדיון בפנינו).

כך גם באשר לחשבונית על סך -.70,000 ₪ שהוצאה על-ידי ברזל ושטריקס (נאשמים 6, 7), שלגביה הודיעה המדינה, כי "הגענו למסקנה שהאדונים ברזל ושטריקס נתנו שירותים לעסקה".

8. הערה נוספת באשר למי שהיה נאשם 7, חיים שטריקס:

נאשם זה לא הופיע לדיון בבר"ע 2549/00, לא הגיש בקשה לרשות ערעור, ואף לא מסר כל הודעה בדבר עמדתו (ראה הסיפא להחלטת כב' השופט מצא).

בדיון בפני המותב בבית המשפט העליון – לא מוזכר שמו של שטריקס כאחד הצדדים לדיון.

כיוון שהמנדט שקיבלנו מבית המשפט העליון מתייחס לצדדים שהיו בפניו – הרי למעשה עניינו של נאשם זה אינו נמצא בפנינו.

אנו נכנה בהמשך כל אחד מן המערערים כפי שהגדרנוהו בפסק הדין שלנו.

9. הסוגיה הוגדרה על ידינו בפסקה כ"ז לפסק דיננו (עמ' 76). ניתוח ההוצאות שמדובר בהן בא לידי ביטוי בסעיפים 1-10 לאישום הראשון.

רק למען הבהירות נחזור על הדברים שנאמרו על ידינו בפיסקה הנ"ל, כדלקמן:

"על-פי הנטען סיכמו ביניהם המערערים כולם כי המפריס שני ודיאמנט ינפחו את הוצאות אינטרנשיונל על-ידי חיובה בהוצאות כוזבות בסכום של חצי מליון דולר. ההוצאות תורכבה מהוצאות הנהלת חשבונות, הוצאות משרד, דמי טיפול וניהול, ודמי תיווך לנ"ל".

מכוח הסיכום הנ"ל הוצאו הודעות חיוב כוזבות שמצאו ביטוי בהנהלת הספרים של אינטרנשיונל, דהיינו על-פי הודעות החיוב הכוזבות, אינטרנשיונל חייבת להמפריס, שני ודיאמנט סכום של 513,000 ₪ עבור הוצאות שונות או שירותים, אשר בפועל לא הוצאו או לא ניתנו.

אנו מדגישים, כי סוגיית ניפוח ההוצאות, שהוגדרה על ידינו בפיסקה כ"ז לפסק דיננו, והוחזרה להחלטתנו - מתייחסת אך ורק לניפוח ההוצאות המפורט לעיל, ולא לניפוח הוצאות בנושא עלויות הבניה, שאיננו עומד לדיון.

10. בפסקה ל"ב לפסק דיננו קבענו את הממצאים המהווים בשלב זה נקודת מוצא להמשך הדיון, ואלה הם:

(א) לענין ניפוח הוצאות, המסמכים הרלוונטיים הם תעודות החיוב שהוזכרו בכתב האישום. מדובר בתעודות שהוצאו על-ידי המפריס, ת/102א-ט, ומתייחסים לחודשים אפריל עד מרץ 1986;

(ב) "תעודות החיוב אינן משקפות חיובים אמיתיים בשל שירותים שניתנו בפועל" (שם, עמ' 89);

(ג) מסמך נוסף, מהותי לסוגיה זו, הוא ת/14 (פרוטוקול נספח לחוזה ת/13 מיום 16.4.86);

(ד) סברנו, כי מן הראוי להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, כיוון שהקביעות הנ"ל אין בהן עדיין תשובה לסדרת שאלות שהוצגו על ידינו (ראה עמ' 91-89 לפסק הדין).

דעתנו היתה, כי גם קביעה שהמפריס לא סיפקה שירותים לאינטרנשיונל, אין בה עדיין כל ממצאים לגבי הידיעה או השותפות של כל יחידי היזמים בעבירות הנובעות מכך. על אחת כמה וכמה, באשר לכל אחד מיחידי קבוצת הרוכשים.

11. בית משפט קמא הרשיע את כל המערערים בכל העבירות באופן גורף, וסברנו כי הרשעה כזו אינה יכולה לעמוד ללא דיון וקביעה פרטנית באשר לכל אחד מהם.

במיוחד כך, כאשר בית משפט קמא כתב שהסך -.1,600,000$, "הוא סכום שהיה רשום לזכות בעלי המניות בספרי אינטרנשיונל", ולכאורה משתמע מכך שבית המשפט קיבל כי הסכום משקף חוב אמיתי, מה שלא עלה בקנה אחד עם הקביעה כי מדובר בניפוח הוצאות.

נציין, כי גם בהתבטאויותיה של התביעה לא יכולנו למצוא תשובה עקבית (ולו רק אליבא דהתביעה) לשאלות שהטרידו אותנו.

כך למשל אומרת התביעה בעמ' 164 לסיכומיה בבית משפט קמא:

"הנאשמים 10, 8, 7, 6, 1 היו בעלי מניותיה של אינטרנשיונל ועד שמכרו אותה לברנוביץ השקיעו בה 1,600,000 $. השקעות אלה נרשמו בספרי אינטרנשיונל כהלוואות בעלים ותיווך העומדים לרשותם ... הנאשמים סיכמו ביניהם כי מחיר הדירות הנ"ל יעמוד על 1,600,000 $ שהוא הסכום שהיה רשום לזכות בעלי המניות בספרי אינטרנשיונל".

וכן בעמ' 363 (בדיון על שוויה של אינטרנשיונל בעת מכירתה) כתבה התביעה:

"חובותיה של אינטרנשיונל בעת מכירתה הסתכמו ב-4.6 מליון דולר, חוב בסך 3 מליון דולר לעת"א, וחוב בסך 1.6 מליון דולר לבעלי המניות".

הנה כי כן, אמרה לכאורה דבר והיפוכו בנושא זה, שהרי האמירות המצוטטות לעיל, סותרות לכאורה, את הנטען בכתב האישום.

12. עיינו שנית בכל חומר הראיות המצוי בתיק, ונראה לנו כי המסקנות שניתן להגיע אליהן בוודאות הנדרשת במשפט הפלילי, הן כדלקמן:

(א) תעודות החיוב ת/102א-ט אינן משקפות כאמור, חיובים אמיתיים, כפי שקבענו בעמ' 89-88 לפסק הדין שלנו;

התביעה (בעמ' 333 לסיכומיה), מצביעה על שלושה מן הנאשמים האחראים לניפוח ההוצאות כמפורט לעיל:

יצחק שני – מי שהיה נאשם 2 – שהיה המנהל הפעיל בשתי החברות בתקופת הוצאת החיובים;

למעשה, אין בסיכומי התביעה התייחסות פרטנית מפורשת למי מהנאשמים האחרים האחראים לניפוח ההוצאות הללו, למעט ההפניה לסעיף 2א בת/14, ממנו מבקשת התביעה ללמוד כי כל הנאשמים היו שותפים לניפוח זה.

(ג) לגבי שני – אין מחלוקת כי הוא ידע שתעודות החיוב (ת/102א-ט) אינן משקפות חיוב אמיתי.

אנו מפנים לציטוטים מפיו של שני, שהובאו על ידינו בפסק הדין ולמסקנתנו שם (ראה עמ' 88);

(ד) אין מחלוקת על כך, ששני היה מנהל פעיל הן בהמפריס והן באינטרנשיונל בכל התקופה הרלוונטית (מועד הוצאת תעודות החיוב ת/102 ורישומם בספרי שתי החברות).

אין מחלוקת, כי שני פעל כפי שפעל כאורגן של שתי החברות הללו, שעל כן מעשיו – מעשה החברות;

(ה) לפיכך – עצם הרישום של תעודות החיוב הכוזבות בהנהלת החשבונות של שתי החברות מהווה רישום כוזב;

(ו) המדינה האשימה את המערערים כולם, בעבירה על-פי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, הדורש כי העבירה תבוצע במזיד, בכוונה להתחמק ממס, או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס;

(ז) לגבי המפריס – המדינה ערה לכך כי הרישום הכוזב בספריה לא נועד לאפשר לה להתחמק ממס. בלשונה של התביעה:

"מדובר בחברה שבין כה וכה אינה משלמת מס, ואין לה שום קושי להוציא תעודות חיוב כוזבות, כי גם עם הגדלת הכנסתה על ידי הנפקת תעודות החיוב הכוזבות היא לא תגיע לסף ההכנסה המחייב אותה בתשלום מס..." (עמ' 332 לסיכומי התביעה).

המדינה סבורה, כי התקיימה לגבי המפריס החלופה האחרת של יסוד הכוונה הפלילית בסעיף 220, דהיינו: הכוונה לסייע לאחר – "אבל היא תסייע לחברה שכן חייבת במס להתחמק מתשלומו על-ידי ניפוח הוצאותיה" (שם);

(ח) נראה לנו, כי בכך צודקת המדינה, ואכן לגבי שני, המפריס ואינטרנשיונל – ישנן ראיות המצביעות על כך, כי הן עברו את העבירה המיוחסת להן.

שני העיד במפורש כי הוא ידע שבהוצאת תעודות חיוב כוזבות של המפריס לאינטרנשיונל , המעידות כביכול על חוב לא אמיתי של אינטרנשיונל להמפריס – הוא מסייע לאינטרנשיונל, העוברת לידיה של קבוצת הרוכשים, קרי: ברנוביץ.

שני אמר במפורש: "יתכן שלברנוביץ היה יתרון בכך אבל זה ענין שבינו לבין בירור שלטונות המס" (עמ' 4059 לפרוטוקול בבית משפט קמא).

אין לשלול את האפשרות ששני – אף שהטיל "האשמה" על ברנוביץ – נהנה בעצמו מן הרישום הכוזב באינטרנשיונל, שכן כל תעודות החיוב ת/102א-ט, הן לשנת 1986, מועד בו עדיין היתה אינטרנשיונל בשליטה מלאה של היזמים – וטרם עברה לשליטתו של ברנוביץ, ב-23.01.87).

13. זה המקום להעיר שהעבירה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה איננה עבירה תוצאתית, היינו: רכיבי העבירה אינם כוללים רכיב של הצלחה בהתחמקות ממס. יסודותיה של העבירה הם האקטוס ריאוס, כמוגדר בפיסקאות (1) עד (5), בצירוף הכוונה המיוחדת להתחמק ממס.

אכן הכוונה המיוחדת יכולה להילמד גם מן ההתחמקות בפועל – אך אין צורך, כאמור, להוכיח כי מי שנהג כאמור בפסקאות (1) עד (5) אכן התחמק בפועל, או שהאדם האחר – שנסתייע על ידו, אכן התחמק ממס.

14. אמרנו כי המדינה האשימה את המערערים כולם. נראה לנו, למיטב הבנתנו, שהאישום נגד כולם מבוסס, על סעיף 21א לפרוטוקול ת/14 (שכן לא הובאו ראיות אחרות על מעשיו או ידיעותיו של כל אחד ואחד מן המערערים על ניפוח ההוצאות נשוא דיון זה).

"היזמים מתחייבים בזאת לגרום לכך שבמאזן החברה (נספח ז' להסכם) יופיע סכום שגובהו לפחות 500,000$ בשקלים כעלות נוספת על התשלומים שהחברה כבר שילמה לעיריית ת"א על חשבון רכישת המגרש, כאמור הסכום הנוסף הנ"ל נובע מהוצאות שונות כגון הוצאות מימון והנהלה"

15. לא נראה לנו, שפיסקה זו בת/14 די בה לבסס הרשעה כנגד שאר המערערים (מלבד המפריס, שני ואינטרנשיונל), מן הנימוקים הבאים:

בהמשך לפיסקה א' המצוטטת לעיל, נאמר בפיסקה ב' שהסך הכולל של 1,600,000$, ללא מע"מ, כמחיר הראוי של הדירות, כולל את השקעת היזמים בחברה, וכן, בין היתר, "את העלויות הנוספות על מחיר המגרש בסכום של לפחות 500,000 $ ששולמו או ישולמו על-ידי החברה ואשר נגרמו בעקרן עקב דמי ניהול והוצאות מימון שבהם נשאו או ישאו היזמים ... בחברה עד ליום חתימת הסכם זה".

הנה כי כן, מן המצוטט לעיל, ניתן להבין - ואין לשלול את האפשרות שכך הובן על-ידי מי שלא היה שותף לרזי הנהלת הספרים של אינטרנשיונל – שהסכום הנזכר נגרם מהוצאות ניהול ומימון, שבהם אכן נשאו היזמים.

16. אכן ההסבר שמציעים סניגוריהם של אינטרנשיונל וקבוצת ברנוביץ (בעמ' 229 עד 233 לסיכומים בבית משפט קמא) לנוסחו של סעיף 2א הנזכר לעיל, לפיה הרוכשים רצו לדעת "מהו הסכום המדויק שבו מדובר (של חובות החברה הנרכשת אינטרנשיונל – הערה שלנו) וכי סכום זה ישתקף ויקבל ביטוי מלא בספריה של החברה" – אינו מקובל עלינו.

הניסוח של פיסקה א' דלעיל, אנו מתיישב על-פני הדברים עם הסבר זה, וחזקה על עורכי דין מנוסים, שאם ההסבר המוצע עמד לנגד עיניהם, לא היו מתקשים למצוא את המילים הנכונות לניסוח הנכון.

17. יחד עם זאת, דעתנו היא שנוסח פיסקה א' הנ"ל אינו יכול להוות תשתית מספיקה ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, להרשעה גורפת של כל המערערים, אף שאנו מסכימים כי הנוסח של פיסקה א' אכן מטיל צל של חשד, ועל כן, אנו סבורים שמן הראוי לזכות בסוגיה זו, את יתר המערערים (מלבד, כאמור, המפריס, שני ואינטרנשיונל) – מחמת הספק.

18. לעניינם של הרוכשים (קבוצת ברנוביץ) בסוגיה זו, נוסיף כי כמוזכר, כל תעודות החיוב הכוזבות הנ"ל מתייחסות לחודשים אפריל עד דצמבר 1986, לפני שאינטרנשיונל עברה לשליטתם ב-23.01.87. לכאורה, אין זה מעניינם של הרוכשים, כיצד יועבר הכסף מאינטרנשיונל להמפריס או לשני או ליתר בעלי המניות, וכיצד תירשם העברה זו בספרי אינטרנשיונל, בשנת 1986, שכן הם מקבלים את השליטה בה, רק בשנת הכספים שאחריה.

אמנם התביעה הפנתה בסיכומיה בבית משפט קמא (עמ' 331) להנהלת הספרים של המפריס, בה חוייבה אינטרנשיונל גם בשנת 1987 בדמי ניהול והחזר הוצאות לחודשים ינואר, פברואר ומרץ 87' בסכום כולל של 39,375$ (כ-63,000 ₪) (ת/145 – כרטיס חשבון מס' 204).

ברם, מדובר ברישום בספרים הפנימיים של המפריס, ואין ראיה כי נמסרו לאינטרנשיונל תעודות חיוב (כמו לגבי שנת 1986, ת/102א-ט)) או שנרשמו רישומים מקבילים בספריה של אינטרנשיונל, בשנת 1987, לאחר שעברה לשליטה של הרוכשים.

19. סיכומו של דבר בסוגיה זו, אנו סבורים שיש לדחות את הערעור של המפריס, שני ואינטרנשיונל ולהשאיר את ההרשעה לגביהם בעינה, ולזכות מחמת הספק את הרוכשים (קבוצת ברנוביץ, המערערים בע"פ 4355/98), ולזכות את יתר המערערים.

למען הסר ספק, הרשעתם של השלושה תעמוד בעינה בעבירות על סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).

20. גם בנושא זה, כמו בנושאים הנוספים, אנו מפנים לדברים שנאמרו על ידינו בפיסקאות הרלוונטיות בפסק דיננו (פסקאות כ"ח, ל').

למען הנוחות נרכז להלן את העובדות הרלוונטיות:

בעיסקה המכונה בכתב האישום עיסקת מכר חוזר, העבירה המפריס לאינטרנשיונל זכויות בשלושה פנטהאוזים ודירה בת 4 חדרים, המכונה "דירת ויתקון". זכויות אלו הוקנו להמפריס על-ידי האחרונה במסגרת העיסקה המקורית (הסכם ת/81, והפרטיכל הנלווה אליו).

בעיסקה המקורית מחירו של כל פנטהאוז הוערך ב-170,000$ בממוצע, ואילו דירת ויתקון ב-90,000$. משרכשה אינטרנשיונל חזרה את זכויותיה בדירות, שילמה להמפריס 1,170,000$ בעבור שלושת הפנטהאוזים, וכן 240,000$ בעבור הזכויות ב"דירת ויתקון".

"הנאשמים 1-3 מכרו לנאשמת מס' 5 במכר חוזר חלק מהדירות אותן היו זכאים לקבל מסגרת ההסכם ובכך העלימו את העסקה כליל, כפי שיפורט בהמשך" (עמ' 7, סעיף 24(א) לחלק הכללי). בהמשכו של אותו סעיף נטען: "בעשותם את האמור לעיל "דילגו" הנאשמים , במטרה להתחמק ממס, על דיווח ותשלומים לשלטונות המס" (שם, סעיף 24(ג)).

בסעיף 10ב' לאישום הראשון נטען, כי המפריס, שני ודיאמנט מכרו לאינטרנשיונל במכר חוזר 3 דירות גג ודירה בת 4 חדרים מתוך המלאי של 8 ו–¼ דירות אשר המפריס היתה זכאית לקבל מאינטרנשיונל מכוח ההסכם המקורי.

22. בהמשך טענה המדינה, כי: "הנאשמים 1-3 ו – 14-16 היסוו את המהות האמיתית של התקבולים המפורטים לעיל ע"י כך שבהנהלת הספרים של הנאשמים מס' 1 ו – 5 רשמו את הסכומים הנ"ל כתשלומים ותקבולים סתמיים ללא קשר לדירות ולהסכם שביניהם" (אישום ראשון, סעיף 10ב(6)).

בסעיף 13(ב) נאמר: "הנאשמים השמיטו מתוך הדו"ח הנ"ל הכנסה נוספת מעסקיהם בסכום בלתי ידוע ולא פחות מ–1,700,000 ש"ח, שווה ערך ל–1,060,000 דולר, אשר נתקבלה בדירות כמפורט לעיל, אשר היה עליהם לכללה בו". ככל הנראה, ומהקשר הדברים, הכוונה להמפריס, שני ודיאמנט, היינו היזמים, כאשר הדירות שמדובר בהן הן הדירות נשוא הדיון ודירת גלעד (דירת גלעד הוזכרה אף היא באישום 1, והדיון בה ייערך בפיסקה המוקדשת להעברה לצדדים שלישיים).

23. סעיף 12 לאישום הראשון אינו מתייחס לעבירות הנובעות באופן ישיר מעסקת המכר החוזר, אך מציין, כי "במסגרת הקשר שבין הנאשמים ולהשגת מטרתו לא דיווחו הנאשמים על מלוא התמורה שקיבלו ממכירת זכויותיהם, לא שילמו מקדמה תוך 30 יום מיום ההסכם עם הרוכשים, כנדרש עפ"י הוראות סעיף 91 לפקודה ולא מסרו למנהל מס שבח הצהרה המפרטת את הפעולה והתמורה, כנדרש ע"פ ס' 73(ב) לחוק מס שבח".

לא מפורט מהן ההצהרות שלא הוצהרו בגין איזו מן הפעולות. לכאורה, ההפניה לסעיף 73(ב) לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963 (להלן: חוק מס שבח), אינה רלבנטית, שכן המכירה מאינטרנשיונל להמפריס, על-פי העיסקה העיקרית (ת/13 ות/14), וגם "המכירה החוזרת", לא היוו פעולה באיגוד מקרקעין.

24. אשר לרוכשים, כתב האישום מתייחס אליהם בסוגיה זו, בסעיף 10ב(6) לאישום הראשון, ככל שהדבר נוגע להסוואת המהות האמיתית של התקבולים מעסקה זו, באמצעות רישום כוזב. נראה כי המדינה כרכה את הרוכשים והיזמים, זה בזה, כנראה מכוח עבירת הקשר, אלא שעבירה זו, כזכור – שוב אינה עומדת על הפרק.

25. בית משפט קמא, בעמ' 110 לפסק הדין, בהתייחסו למחירי הדירות, מציין כך: "גם מהדירות שנמסרו במסגרת העסקה ליזמים הפיקו הם עצמם רווח כמו למשל בדרך של מכר חוזר … אין ספק, כי מדובר ברווח שנצמח ליזמים אך מנגד, על ידי הפעולות של אי הצהרה לרשויות המס, אי דיווח, העלמת רווח, סייעו הנאשמים זה לזה בהסתרת ההכנסות האמיתיות מפני רשויות המס" (ההדגשה שלנו).

במילים אחרות – בית משפט קמא ייחס לרוכשים את כל העבירות המיוחסות ליזמים.

לא עולה מפסק הדין מהם הממצאים העובדתיים עליהן נסמכה השופטת בקביעתה זו.

אנו מפנים בענין זה לדברים שנאמרו על ידינו בעמודים 81-80 לפסק הדין העיקרי.

26. בית משפט קמא התייחס לסוגיית המכר החוזר בהקשר למחירי הדירות. סוגיה זו, כשלעצמה, אינה רלוונטית לענייננו, לאור הקביעה שהנאשמים זכאים מכל עבירה הקשורה למחירי הדירות.

מתוך דברי בית משפט קמא עלה, כי סוגיית המכר החוזר אינה שנוייה במחלוקת. נחזור על דברינו בפסק הדין שלנו, ונציין כי השאלה האם בפנינו עסקת מכר חוזר היתה שנויה במחלוקת.

הקביעה באשר למהות העסקה, היא בעלת השלכות לעניין האישומים בעבירות דנן, הן ליזמים, ובודאי לרוכשים.

בהנחה שאכן מדובר במכר חוזר, הרי שעסקינן בשתי עסקאות נפרדות. הראשונה שבהן היא זו המשתקפת בת/13 ות/14 (שכאמור זהה מהותית לזו שבת /81 הוא ההסכם התקף משפטית), לפיה ישולם חלק ניכר מחובות אינטרנשיונל ליזמים באמצעות דירות, היינו "מכירה" על-פי דיני המס, מאינטרנשיונל להמפריס. השניה תהא עסקה במהלכה מכרו היזמים (המפריס) את הדירות, בהן רכשו זכויות כתוצאה מההסכם הראשון, בחזרה לאינטרנשיונל. אם מדובר בשתי עסקאות נפרדות, הרי שהצדדים לעסקאות מחוייבים בכפל דיווח. הרישום בספרים צריך להלום שתי עסקאות נפרדות.

27. המדינה טענה, כי אכן מדובר בשתי עסקאות נפרדות, קרי מכר חוזר.

יחד עם זאת, בסיכומיה, טענת המכר החוזר אינה מופיעה כטענה עצמאית, אלא כראיה נוספת בסוגיית מחירי הדירות. הסוגייה מופיעה בפרק ו' לסיכומי המאשימה – "מחירי הדירות", תחת הכותרת – "1,170,000$ עבור שלושה פנטהאוזים שמכרה המפריס לברנוביץ במכר חוזר". כן מוזכרת פרשת המכר החוזר בפרקים העוסקים בהמפריס ושני.

המדינה טענה, כי המכר החוזר אינו אלא חלק ממכלול העסקה, כאשר המחירים בהם רכש ברנוביץ את הפנטהאוזים מהמפריס ב"מכר חוזר" משקפים קירוב למחיר האמיתי.

סוגיית מחירי הדירות אינה עומדת עוד לדיון, אך פליאתה של המדינה מפערי המחירים בין שתי העסקאות, יש בה טעם ככל שהדבר נוגע לבחינת מהותה של העסקה.

28. המדינה לא נימקה כראוי את טיעונה המשפטי, בדבר קיומו של מכר חוזר, משל אין הדבר צריך הנמקה.

טיעוניה של המדינה בהקשר זה נסמכים בעיקר על עדותו של אריה ברנוביץ. המדינה מפנה לאמירותיו, כי מרגע ההסכם היו מבחינתו הדירות שייכות להמפריס: "באותו רגע שהוא מוותר על זכותו לשלושת הדירות האלה, אני בא אתו במשא ומתן. באותו רגע הוא הופך להיות קונה מרצון" (עמ' 3835 לפרוטוקול, עמ' 189 לסיכומי התביעה).

עוד הפנתה המדינה לחוק מס שבח, לפיו גם ויתור על זכות במקרקעין נחשבת כמכירה לצורך החוק:

"המאשימה הגדירה את מכירת הפנטהאוזים מהמפריס לאינטרנשיונל כמכר חוזר ואילו שני טוען כי לא היה מדובר במכר חוזר אלא בויתור על זכות. המאשימה טוענת כי השימוש בהגדרה זו או אחרת איננה משנה את מהות העסקה, שכן גם וויתור על זכות במקרקעין מהווה מכירה על פי הוראות סעיף 1 לחוק מס שבח:

"מכירה, לעניין זכות במקרקעין, בין בתמורה ובין ללא תמורה.

1 . הענקתה של זכות במקרקעין, העברתה או ויתור עליה;

2. הענקתה של זכות לקבל זכות במקרקעין, וכן העברה או הסבה של זכות לקבל זכות במקרקעין או ויתור על זכות כאמור"" (עמ' 190 לסיכומים בבית משפט קמא).

29. הסניגורים טוענים ש-15 הדירות שהועברו ליזמים היוו ,למעשה, קרן שתבטיח את פרעון חובם. לגישת הסניגורים עמדה בפני היזמים האפשרות לבחור אם הם מעונינים לקבל דירה בתמורה לחוב או כסף.

המפריס, שנקלעה לקשיי נזילות ונזקקה למזומנים, העדיפה שחלק מחובה של אינטרנשיונל כלפיה ייפרע באמצעות תשלום מזומנים, שיסייעו לה לעמוד בתשלומים שהתחייבה לגביהם בהסכם הראשון והשני. משכך, החזירה לאינטרנשיונל את השליטה בחלק מדירותיה, ומימשה את ההתחייבות במזומנים.

ההגנה מפנה למסמך ת/21 שנחתם ב-07/03/87. בחלקו הראשון הוא מפרט את התשלומים שיועברו להמפריס ולנושיה [בהם האדריכל זרובבל אורי], ואילו בחלקו השני קובע : "הדירות הנ"ל לא ימכרו וישארו בחזקת ברקי אינטרנשיונל והן כדלקמן..." (הדגשה שלנו).

על-פני הדברים, לדעת ההגנה, המשמעות ברורה – הדירות לא עברו בפועל להמפריס, אלא נשארו באינטרנשיונל.

כיוון שכך – יש תמיכה בטענה, כי אין מדובר בשתי עסקות נפרדות: האחת מכירה מאינטרנשיונל להמפריס, והשניה מכירה חוזרת מהמפריס לאינטרנשיונל, אלא בוויתור על זכות שעמדה להמפריס לקבלת הדירות, כאשר בעקבות זאת שילמה אינטרנשיונל להמפריס.

הסניגורים טוענים, כי לכל היותר ניתן לראות בהמרת הזכות לדירות ,שניתנה בתמורה לחוב, כזכות למזומנים , ומכל מקום העיסקה הראשונה טרם הכתה שורש במציאות – ומדובר איפוא, בביטולה.

30. הגענו למסקנה, כי הצדק עם התביעה. החזרתן של שלוש דירות הגג והדירה הנוספת בת 4 חדרים (המכונה דירת ויתקון), על-ידי המפריס לאינטרנשיונל – מהווה פעולת מכירה על-פי דיני מס שבח מקרקעין, ולא ביטול עיסקה (גם אם בת/21 כתבו הצדדים שהדירות "נשארות" בחזקת אינטרנשיונל).

ההבדל הוא, כידוע, כי ביטול עיסקה פוטר ממס גם את העיסקה הראשונה, הבסיסית, ואם שולם מס בגינו הוא יוחזר, כאמור בסעיף 102 לחוק מס שבח; בעוד שמכר חוזר מחייב דיווח ותשלומי מס (כפוף לתנאי הפטור), בגין שתי העיסקאות.

31. בענייננו, תמורת ה"וויתור" של המפריס שילמה אינטרנשיונל להמפריס כ-400,000$ לכל דירת גג (אותה "מכרה" לה קודם, בעיסקה המקורית, תמורת מחיר ממוצע של כ-170,000$), וסך 240,000$ לדירת ויתקון (אותה "מכרה" לה קודם תמורת כ-90,000$).

כאשר המוכר משלם לקונה תמורה בגין הביטול, "לא רק שאין לפטור ממס את העיסקה הראשונה אלא שיש לחייב במס על עצם פעולת הביטול המהווה פעולת מכר חדשה" (ד"ר א' נמדר, דיני מסים [מסוי במקרקעין], עמ' 66); שכן בביטול עיסקה, לצורך דיני המס, "אין בחוזה הביטול אלא כדי להחזיר את המצב שלפני ההסכם הראשון לקדמותו" (ע"א 17/73 ארקן חברה לבניין בע"מ ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד כז(2) 558).

32. בענייננו גם שני וגם ברנוביץ העידו כי ברנוביץ "אולץ" על-ידי שני לקנות חזרה את הדירות הללו מהמפריס.

לברנוביץ ולאינטרנשיונל היה אינטרס כלכלי ברכישה חזרה של הזכות בדירות הללו, כעולה מעדותו של ברנוביץ, ולפיכך, על פי דיני המס (להבדיל אולי משפת היום–יום של הדיוטות) – אין זה ביטול עיסקה אלא מכר חוזר.

"הוא לא דיקדק במילים, הוא לא הבין שאני אכריח אותו לקנות את הדירות האלה. אני הכרחתי אותו ...

למה? כי אני אתחיל למכור את ה-15 דירות בתוך השוק, אני אהרוס לו את כל המכירות שלו, כי אם אני ארביץ מכירות נמוכות הוא ייתקע עם כל המלאי של הדירות".

ברנוביץ אף הוא הסביר את הפער המשמעותי בין מחיר העיסקה המקורי של הדירות לבין סכום הכסף ששילמה אינטרנשיונל כדי לקבל חזרה את זכותה בדירות, בחששו העמוק מ"דמפינג" – מכירתן על-ידי שני במחירי היצף – מתחת למחירון שלו, בעיצומו של מסע שיווק שמטרתו היתה למצב את הפרויקט כפרויקט יוקרה:

"אני פחדתי מאוד שהוא עומד לעשות לנו דמפינג במחירים ... אתה עושה דמפינג הכי קטן או השוק שומע שפה מורידים מחירים, אתה גמרת עם הפרויקט.

פרויקט לא אוהב לשמוע דברים כאלה ... אני ישבתי עם איז'ו וסיכמנו ... על סכום מסוים, איז'ו קיבל את זה ובזה הוא ויתר על זכותו ... נתנו לו כסף שלא הגיע לו. הכסף שהיה בהחלט היה מעל ומעבר למחיר שהיה" (עמ' 3707-3706).

הדברים הללו נתמכו על-ידי עדות של אדם שלישי, ישראל סגל, שהעיד כי בשלב מסוים שני עניין אנשים בקאונטרי קלאב בפרויקט "במחירים מאוד אטרקטיביים", פחות ממה שהוא שילם לדירה (עמ' 650 לפרוטוקול).

נוסיף ונציין, כי הנטל להוכיח שהעיסקה החוזרת מהווה רק "ביטול עיסקה", מוטל על הטוען לכך (ראה ד' נייגר, ביטול עיסקה או מכירה חוזרת, מיסים ב' 2, א-13). לדעתנו נטל זה לא הורם.

33. לפיכך, המסקנה מן האמור לעיל היא, כי הצדדים לעיסקה המקורית ולעיסקת המכר החוזר, המפריס ואינטרנשיונל, עברו עבירה על סעיף 98(א) לחוק מס שבח מקרקעין, כנוסחו דאז, בשל אי הגשת הדו"חות; גם שני ואריה ברנוביץ אחראים, מכוח מעמדם כמנהלים פעילים בחברה, לפי סעיף 99 לחוק (ולמעשה מכוח מעורבותם האישית ביסודות העבירה).

לפיכך, אנו מרשיעים כאמור, את המפריס, שני, אינטרנשיונל ואריה ברנוביץ בשתי עבירות על סעיף 98(א) לחוק הנ"ל, ומזכים את יתר המערערים. גם המדינה לא הצביעה על ראיות הקושרות את המערערים האחרים לעבירה בסוגיה ספציפית זו.

מכר חוזר – דיון בעבירות מס הכנסה: דירת ויתקון

34. באשר לעבירות על פקודת מס הכנסה, בסוגיה זו, קרי: הרישום בספרים של מלוא הסכומים שקיבלה המפריס מאינטרנשיונל עבור הדירות; יש להבחין בין התמורה בסך 1,170,000$ בעבור שלושת הפנטהאוזים לבין הסך 240,000$ בעבור דירת ויתקון.

על רישום הסך 240,000$ בספריה של המפריס העידה רו"ח אורלי בירנבוים.

התייחסנו לעדותה בפסק הדין שלנו, והערנו שם (בעמ' 83), כי בית משפט קמא לא קבע ממצאים בנושא מהימנות עדותה.

לא הוצג בסיכומי התביעה כל נתון העומד בסתירה לעדותה של רו"ח בירנבוים בנושא זה. לפיכך אנו קובעים כממצא כי התמורה בגין דירת ויתקון, בסך 240,000$, אכן נרשמה בספריה של המפריס.

משכך – נותרה לדיון שאלת הרישום של התמורה בעבור שלושת הפנטהאוזים.

מכר חוזר – דיון בעבירות מס הכנסה: שלושת דירות הגג

35. כפי שציינו בפסק הדין (עמ' 82), הסכים גם ב"כ של המפריס, עו"ד ליפא מאיר, כי "...היא לא רשמה את ההכנסה במלואה, היא רק רשמה את ההכנסה נטו".

אמרנו – כי זהו טיעון שאין בו ממש, שכן רישום הכנסות נטו הוא על פניו רישום כוזב. לא כל שכן, כאשר המפריס ושני לא הוכיחו – והנטל מוטל עליהם בעניין זה – שכל "ההוצאות" אכן היו הוצאות מותרות לניכוי (כמו למשל, החזר הלוואה לבנק או תשלומים לאנשים שונים או תשלומי חובות של היזמים (ת/26)).

עם זאת, סברנו בפסק הדין, כי מן הראוי למצות את הדיון בנקודה זו, שהרי המערערים הואשמו בנושא זה בעבירה של כוונה להתחמק מתשלום מס, המחייבת דיון בכוונה הפלילית, ודיון כזה לא היה בהכרעת הדין של בית משפט קמא.

36. בנסיבות רגילות מקובל עלינו שרישום "נטו" של הכנסות, יכול ויהווה ראיה לכאורה לכוונה הנדרשת בסעיף 220 לפקודה, היינו: לכוונה להשמטת הכנסה. כפי שנקבע עוד בע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 202:

"בתחום זה של מסירת דין וחשבון לא נכון, תוך השמטת חלק מן ההכנסה, מצבה של התביעה הוא קל מן הרגיל, שכוונה להתחמק ממס מתבקשת מעצם המעשה של הפחתת ההכנסה המוצהרת, אלא אם יש בפי הנאשם הסבר למעשה, היכול לפחות לעורר ספק בלב בית המשפט בכוונתו הפלילית".

אולם, במקרה הנוכחי הסכימה המדינה (בהקשר אחר) להסבר של שני, כי המפריס היתה חברה מפסידה, שעל כן מבחינתה, גם רישום מלא של ההכנסות לא היה מעלה ולא היה מוריד.

בשל כך, נראה לנו, כי על המדינה היה להוכיח כי מלוא רישום ההכנסות ממכירת הפנטהאוזים לאינטרנשיונל היה משנה את מצבה של המפריס. למשל, על-ידי נתונים מספריים שיבהירו מהו קו "פרשת המים" מבחינתה של המפריס, ומהו הסכום שהיה מעביר אותה את הקו האדום של הפסדים.

אין התמודדות כזו מצד המדינה, ומשכך, הסכמתה כי המפריס לא היתה ניזוקה מרישום מלא – צריכה להתפרש כראיה להעדר כוונה להתחמק ממס.

37. כיוון שכך, נראה לנו כי יש מקום להרשיע את המפריס ושני בעבירה על סעיף 215 לפקודה, בשל הרישום הכוזב בספרי המפריס, וכך אנו קובעים. העבירה על-פי סעיף זה "נבלעת" בעבירה החמורה יותר, לפי סעיף 220 לפקודה; ומכל מקום, נושא רישום הסכום בספרים ואופן רישומו, היווה נידן מהותי בדיון בבית משפט קמא וכל הצדדים התייחסו אליו.

אנו מזכים את יתר המערערים מן העבירה הנובעת מאי רישום התקבולים הללו במלואם בספריה של המפריס, ומשלא נטענו למעשה טענות של ממש באשר לראיות המצביעות על מעורבותם, מלבד הטענה הכללית במסגרת הקשר, שאליה כבר התייחסנו.

פרק ה': סוגיית המכירה או ההעברה לצדדים שלישיים

38. לסוגיה זו התייחסנו בפיסקה ל"א של פסק הדין. נדון עתה בנפרד בכל אחד מן המערערים, שלו מיוחסת העבירה הזו.

39. האישום בעניינו כלול באישום השלישי. בסעיף 11 נטען, כי ברזל המחה את הסכום שעמד לזכותו בספריה של אינטרנשיונל לבנו מיכאל, והורה לאינטרנשיונל להעביר לבנו את הדירה לה היה זכאי בפרויקט.

לכאורה, צודקת ההגנה בטענה שמדובר בהמחאה של זכות כספית ולא בהעברת בעלות במקרקעין, שהרי התביעה עצמה ציינה בכתב האישום שברזל המחה לבנו "את הסכום שעמד לזכותו בספריה של אינטרנשיונל".

בהמשך נאמר בסעיף 22 לכתב האישום, כי אינטרנשיונל ומיכאל ברזל מסרו הצהרה כוזבת (לרשויות מס שבח כשדיווחו על העיסקה בין מיכאל ברזל לבין אינטרנשיונל), בו הסתירו את העובדה שמיכאל לא נתן בעצם תמורה בגין הדירה וברזל הוא שהיה זכאי לה (וכן נטען לגבי נכונות ההצהרה על מחיר הדירה – אך עניין זה ירד מן הפרק לאור פסק דיננו).

סעיף האישום המיוחס לכל המערערים בסוגיה זו, הוא עבירה על סעיף 98(ג) לחוק מס שבח, בשל מסירת הצהרה או ידיעה או הודעה שאינה נכונה, וכן עבירה על סעיף 98(א) לחוק זה, בשל אי מילוי חובת דיווח לפי סעיף 73ב).

40. מקריאתו של כתב האישום עולה על פניה השאלה, כיצד ייחסה התביעה לברזל עבירה של מסירת הצהרה כוזבת, בשל הצהרה שמסר בנו, מיכאל.

יתכן שזו הסיבה כי בסיכומיה בבית משפט קמא (עמ' 387), סטתה התביעה מן העובדות שטענה בכתב האישום, וביקשה להרשיע את ברזל בשל אי הדיווח על שתי העיסקאות שנעשו, לטענתה (רכישת הדירה על-ידי ברזל והעברתה למיכאל). התביעה ביקשה למעשה להרשיע את ברזל בעבירה שעובדותיה (וכן סעיף החיקוק) לא נטענו בכתב האישום, היינו: בעבירת מחדל, בשל אי דיווח, ולא בעבירת מעשה פוזיטיבי של הצהרה כוזבת.

ברזל אכן העלה נימוק זה בסיכומיו בבית משפט קמא (עמ' 246, סעיף 35). באותו הקשר טען ברזל, כי לא יתכן לאפשר תיקון מובלע מעין זה "בתיק פלילי שהתנהל במשך שנים רבות בו ההזדמנויות לתקן את כתב האישום היו רבות מספור".

בית משפט קמא הרשיע אותו, בלי להתייחס לשאלה אם יש מקום לדון בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), בלי לציין את הראיות, ואם היתה לברזל אפשרות להתגונן כנגד העבירה הזו.

41. מעיון בחומר הראיות, לא שוכנענו כי אכן היתה לברזל הזדמנות להתגונן כנגד העובדות המבססות עבירה של אי-דיווח, בהבדל מדיווח כוזב.

איננו מתעלמים מכך שבחלק הכללי של כתב האישום אכן נטען, בסעיף 24ב' ו-ג', כי ברזל (וכן אחרים המוזכרים שם), העביר את הדירה לה היה זכאי לאחר, ובכך "דילג" על דיווח ותשלום לשלטונות המס; אולם לטיעון עובדתי זה בחלק הכללי אין "גיבוי" בהוראות חיקוק שלפיהן מואשם ברזל, כנדרש בסעיף 85(5) לחסד"פ. החלק הכללי של כתב האישום מהווה הקדמה והצגת עובדות הרקע המהותיות.

אמנם בחלק ב' של האישום השלישי – הוא האישום המהותי – ברשימת הוראות החיקוק, מצויה גם עבירה של "אי מילוי אחר הוראות סעיף 73(ב) לחוק מס שבח, עבירה על סעיף 98(א) לחוק מס שבח" – אך מתיאור העובדות בחלק א' של האישום (סעיף 20), ברור שהוראת חוק זו מתייחסת לעיסקה "העיקרית" שהיתה נושא פסק הדין שלנו ואינה רלוונטית יותר. נציין כי אי דיווח זה מיוחס לברזל "במסגרת הקשר שבין הנאשמים ולהשגת מטרתו", כשהקשר הוגדר, או תואר, בסעיף 20 לחלק הכללי, התחמקות ממס לענין ההכנסות והרווחים מן העיסקה העיקרית.

42. מכל מקום, סעיף החיקוק הנוסף האמור (עבירה על סעיף 98(א) בשל אי קיום חובת הדיווח לפי סעיף 73(ב), אינו רלוונטי, שכן גם אם היו שתי פעולות מכר כגישת התביעה (רכישת הדירה על-ידי ברזל והעברתה לבנו מיכאל), הן אינן פעולה באיגוד מקרקעין, שרק עליה חל סעיף 73(ב) (זאת, אפילו היתה אינטרנשיונל איגוד מקרקעין. כזכור, בפסק דיננו קבענו גם שאינטרנשיונל לא היתה איגוד מקרקעין).

43. לפיכך, אנו מוצאים לנכון לזכות את ברזל מן העבירה שיוחסה לו בסוגיה זו.

כן אנו מזכים את יתר המערערים (למעט אינטרנשיונל ואריה ברנוביץ – ראה להלן) שהורשעו בעבירה זו, באופן גורף ובלי לנמק מה הראיות המצביעות על מעורבותם בה, ומה הבסיס המשפטי להרשעתם.

44. טטיש היתה חברה זרה הרשומה בקנדה. סוקולובסקי היה, לפי הנטען על-ידי התביעה, מייצגה בארץ ובעל יפוי כוח בחשבונותיה בארץ. טטיש השקיעה סכומים שונים באינטרנשיונל והיתה בעלת מניות בה בשיעור של 20%.

טטיש היתה זכאית לקבל שתי דירות מאינטרנשיונל.

45. האישום בעניינם כלול באישום השישי. בסעיף 14 נאמר, כי: "סוכם בין הנאשמים (כנראה הכוונה לכל הנאשמים – הערה שלנו) כי הדירות הנ"ל לא תימסרנה ל[טטיש] אלא לגברות ... (להלן: הצדדים השלישיים) ותרשמנה ישירות על שמן".

בסעיפים 22 ו-23 לאישום נטען, כי אינטרנשיונל וסוקולובסקי מסרו הצהרות כוזבות למס שבח מקרקעין, ובהן הצהירו כי הדירות נמכרו מאינטרנשיונל לצדדים שלישיים ו"העלימו את העובדה ש[הצדדים השלישיים] הנ"ל לא נתנו שום תמורה בגין הדירות וכי הזכויות לדירות היתה ל[טטיש]". כן נטען לגבי נכונות ההצהרה על מחיר הדירה – אך עניין זה ירד מן הפרק לאור פסק הדין שלנו.

סעיף החיקוק שיוחס למערערים בסוגיה זו הוא מסירת הצהרה או ידיעה כוזבת, עבירה על סעיף 98(ג) לחוק מס שבח.

עוד נמנו בין סעיפי החיקוק עבירה על סעיף 98(א) לחוק מס שבח בשל אי דיווח על-פי סעיף 73(ב) לחוק זה.

46. כפי שאמרנו בעניינו של ברזל, אין בכתב האישום התייחסות עובדתית מפורשת לעבירה של אי דיווח על שתי עסקאות שנעשו, לגישתה של התביעה ("רכישת" הזכות לדירות על-ידי טטיש והעברתן מטטיש לצדדים השלישיים).

רק בסיכומיה בבית משפט קמא העלתה התביעה את הטיעון העובדתי, לפיו "טטיש העבירה את הדירות שקיבלה ... תוך דילוג על העברתן על שם טטיש ... בעשותה כן נמנעה טטיש מלמסור הצהרה למס שבח ..." (עמ' 447).

בעוד שבכתב האישום הואשמו סוקולובסקי וטטיש (על-פי התיאור העובדתי) במעשה פוזיטיבי של דיווח כוזב, הנה בסיכומיה ביקשה התביעה להרשיעם בעבירה של מחדל, בשל אי דיווח.

47. בית משפט קמא הרשיע אותם כאמור, בלי להתייחס לסעיף 184 לחסד"פ, בלי לפרט מה הראיות (למעט קביעה לאקונית וכוללנית), ובלי להתייחס לשאלת ההזדמנות להתגונן כנגד העבירה של אי דיווח. נציין, כי בחקירתו על-ידי חוקרי מס הכנסה נשאל סוקולובסקי איך לדעתו צריך היה לבטא בספרים את הפעולה של רישום הדירות שהגיעו לטטיש על-שם הצדדים השלישיים, והוא השיב כי אינו יודע. לא הוטחה בו טענה על "הדילוג" ועל אי הדיווח (ת/44).

48. כמו בעניינו של ברזל, לא שוכנענו כי אכן היתה לסוקולובסקי ולטטיש הזדמנות להתגונן כנגד העובדות המבססות את העבירה של אי דיווח, בהבדל מדיווח כוזב.

לא נעלמה מעינינו העובדה כי בחלק הכללי של כתב האישום, בסעיף 24ב' ו-ג', נטען שסוקולובסקי בשמה של טטיש העבירו את הדירות להן היו זכאים לצדדים שלישיים ובכך "דילגו" על דיווח ותשלום.

לעניין זה אין לנו אלא להפנות – על-מנת שלא נחזור על עצמנו – למה שכתבנו בדיון בסוגיה של העברת הדירה על-ידי ברזל, בסעיף 3 שם.

49. לפיכך, אנו מוצאים לנכון לזכות את סוקולובסקי וטטיש מן העבירה שיוחסה להם בסוגיה זו.

כן אנו מזכים את יתר המערערים (למעט אינטרנשיונל ואריה ברנוביץ – ראה להלן), שהורשעו בעבירה זו באופן גורף ובלי לנמק מה הראיות המצביעות על מעורבותם בה, ומה הבסיס המשפטי להרשעתם.

יצויין, שכל שנאמר בכתב האישום למעורבותם העובדתית של כל המערערים הוא, שהם ידעו כי הזכאית לדירות היא טטיש ולא הצדדים השלישיים (סעיף 17 לאישום השישי). כמובן שאין בידיעה זו בלבד כדי להוות בסיס להרשעתם, בין בהצהרה כוזבת ובין במחדל של אי הדיווח.

אין בכתב האישום אפילו טענה, שכל המערערים ידעו על ההצהרה הכוזבת או על מחדל הדיווח, מעבר לידיעתם, המובנת מאליה, שטטיש, כאחת מן היזמות, זכאית לדירות; וכן לא מצאנו בחומר הראיות ביסוס למעורבותם בסוגיה זו.

כן לא מצאנו כל ראיה לטענה ש"סוכם" בין כל הנאשמים שהדירות יימסרו לצדדים שלישיים ויירשמו ישירות על שמם.

50. הסוגיה הבאה בנושא העברת דירות לצדדים שלישיים (אף זאת בפסקה ל"א בפסק הדין שלנו) נוגע לדירות גלעד. סוגיה זו כוללת שתי סוגיות משנה: דירה ורבע שרכש גלעד מהמפריס ו-3/4 דירה לה היה זכאי מאינטרנשיונל.

51. בכתב האישום ההתייחסות לדירות גלעד מצויה באישום הראשון בסעיף 10ד(1) ו-(10) שכותרתו המפריס, שני ודיאמנט; וכן באישום החמישי שכותרתו אפרים גלעד.

העובדות הרלוונטיות, כפי שהן מופיעות במקובץ בשני האישומים, הן כדלקמן:

גלעד נתן הלוואה לאינטרנשיונל בסכום כולל של 41,500$ בשנת 1985. לאחר מכן הוסיף סכום נוסף של 9,750$ בשנת 1986.

תמורת שני הסכומים היה זכאי ל-3/4 דירה בת 4 חדרים בפרויקט.

בנובמבר 1986 הציע שני לגלעד לרכוש ¼1 דירות מתוך מאגר הדירות שעמד לרשות המפריס בעיסקה, תמורת של 141,250$, כך שסה"כ יקבל לידיו 2 דירות.

גלעד הסכים להצעה, והמחה את זכותו לקבלת הדירות הנ"ל לילדיו גיל וגלית גלעד.

הסכמי המכירה נערכו ישירות בין אינטרנשיונל לבין גיל וגלית גלעד, כל אחד מהם.

52. אלו העובדות שניתן לדלות, כאמור, משני האישומים העוסקים בנושא.

טרחנו והקדשנו זמן לא מבוטל לקריאה חוזרת ונשנית של כתב האישום, על כל חלקיו: חלק כללי, וכן שני האישומים הנ"ל והתקשינו למקד ולהתאים את העבירות ואת סעיפי החיקוק המתייחסים לכל עבירה ולכל נאשם.

בחלק הכללי, בסעיף 24, בהתייחסה להעברת דירות לאחרים ודילוג על דיווח ותשלום לשלטונות המס – נזכרים בהקשר זה ברזל, גלעד וסוקולובסקי בשם טטיש (ראה סעיף 24(ב) (ג)).

המפריס, שני ודיאמנט כלל לא נזכרים בחלק הכללי בהקשר להעברת דירות מהמפריס לגלעד.

באישום הראשון מדובר בהמפריס, שני ודיאמנט, לפי הכותרת.

בהמשך, בגוף העובדות, בסעיף 10ד(10), נטען דווקא כלפי אינטרנשיונל כי ערכה הסכמי מכירה כוזבים עם גיל וגלית גלעד; הסכמי המכירה נועדו על-פי הנטען, להסתיר את העובדה כי הדירה ורבע (בהבדל מ-3/4 הדירה המקורית) היו צריכים להירשם על-שם המפריס, לאחר מכן על-שם גלעד, ולאחר מכן על-שם ילדיו.

בהמשך – ההתייחסות היא לאינטרנשיונל, אריה ברנוביץ וגדליה בן ארי (שזוכה), אשר רשמו בספרים של אינטרנשיונל כי הדירות הועברו ישירות לגיל וגלית גלעד.

53. באישום החמישי, הטענה באשר ל-3/4 הדירה היא כלפי גלעד, כאשר הטענות מתמקדות בפער במחיר הדירה הריאלי לעומת ההלוואה שנתן גלעד להמפריס.

בהמשך מופנות הטענות לגיל וגלית גלעד, אשר באמצעות אביהם מסרו הצהרות כוזבות, שהכזב בהן מתבטא בכך ששהם עצמם לא נתנו כל תמורה עבור הדירות אלא אביהם (וכן בתאריך החוזים למכירת הדירות, ושוב, בערכן הריאלי).

כתב האישום מבולבל, ואת העובדות הרלוונטיות יש לחפש ולדלג ממקום למקום, העבירות לא מותאמות לעובדות מסוימות, כך שלא ניתן למקד את הוראות החיקוק לכל מעשה ומעשה.

54. אכן, בחלק הכללי, כפי שציינו לעיל, מוזכר גם גלעד, נאשם 8, כמי שדילג על דיווח לשלטונות המס, בכך שהעביר ישירות את הדירות להן היה זכאי, לצדדים שלישיים.

יחד עם זאת – באישום הספציפי, האישום החמישי, אין התייחסות עובדתית ישירה לדילוג על הדיווחים.

סעיף 20 באישום זה מתייחס אמנם לכך שגלעד המחה את זכותו לקבלת הדירות לילדיו גיל וגלית; אולם זאת, כחלק מהקשר ולהשגת מטרתו. כפי שציינו כבר, הקשר הוגדר ותואר בסעיף 20 לחלק הכללי, ועניינו מחירי הדירות, העלמת ההכנסות והמס בגין מחירי הדירות בעיסקה העיקרית, ולא הסוגיות הנוספות, לרבות העברת הדירות לצדדים שלישיים.

55. לא זו בלבד שלעובדות שפורטו בחלק הכללי אין גיבוי מפורט באישום הספציפי, אלא אין גם הוראת חיקוק המתייחסת אליהן באישום זה.

לענין זה אנו מפנים לדברים שאמרנו בעניינו של ברזל (בסעיף 3 שם). דברים שאמרנו שם – נכונים גם באשר לנאשם גלעד, לעניין ההעברה (או ההמחאה) של רבע הדירה לילדיו. לפיכך, אנו סבורים כי יש לזכותו מעבירה בכל הנוגע להעברה של רבע הדירה.

56. אשר להעברת הדירה ורבע שגלעד רכש מהמפריס, שלטענת התביעה היתה אמורה להיות העברה מאינטרנשיונל להמפריס ומהמפריס לגלעד, וממנו לילדיו:

להבדיל מן ההתייחסות להעברה של רבע הדירה, כמפורט לעיל, לעניין הדירה ורבע יש התייחסות בעובדות כתב האישום, כפי שצויינו בפסקה 2 לעיל (באישום הראשון סעיף 10ד(10)).

ברם, עובדות אלו לא "גובו" בהוראות חיקוק מתאימות, ושאלה היא על כן, אם המדינה סברה בכלל שיש מקום להרשיע את הנאשמים, או מי מהם, בעבירה, בשל עובדות אלו, כמפורט להלן.

57. בפרק הארוך שהוקדש בסיכומי התביעה להמפריס ולשני, ובפרק הקצר יותר שהוקדש לדיאמנט, אין כל דיון או איזכור של סוגיית ההעברה של הדירות מהמפריס לגלעד, באופן שניתן להסיק כי התביעה זנחה את האישום (אם קיים) כלפי שלושה אלה, בשל העברת הדירות ישירות לגלעד.

זאת ועוד: בעמ' 314 ו-347 לסיכומיה, מפרטת התביעה את סעיפי החיקוק בהם הואשמו המפריס, שני ודיאמנט, ביניהם: מסירת הצהרה, ידיעה או הודעה כוזבת, עבירה על סעיף 98(ג) למס שבח. סעיף חיקוק זה אינו רלוונטי שכן העובדות מתארות, אם בכלל, אי דיווח ולא דיווח כוזב. אם הכוונה לדיווח על העיסקה "הסופית", העברת הדירות מאינטרנשיונל ישירות לילדיו של גלעד – הרי שהמפריס, שני ודיאמנט אינם שותפים להצהרה זו, ואין די בידיעתם עליה.

סעיף חיקוק נוסף הוא אי מילוי אחר הוראות הדיווח בסעיף 73(ב) לחוק מס שבח, עבירה על סעיף 98(א). כפי שהסברנו כבר בדוננו בסוגיית העברת הדירות של ברזל וטטיש – סעיף 73(ב) אינו רלוונטי, שכן העברת הדירות מאינטרנשיונל להמפריס וממנה לגלעד, אינה עיסקה באיגוד מקרקעין.

58. בסיכומיה מתייחסת התביעה "לדילוג" שעשה גלעד בדירותיו, ונטען כי הצהרתו למס שבח (בשם ילדיו) על רכישת הדירות ישירות, כביכול, מאינטרנשיונל, הינה כוזבת (גם בשל המחיר הנקוב בה – נושא שאינו רלוונטי יותר).

סעיף החיקוק המיוחס לו הוא הגשת הצהרה לא נכונה, עבירה על סעיף 98(ג) לחוק מס שבח.

אנו סבורים, כי במקרה זה צודקת המדינה, שכן ההצהרה לפיה נרכשה הדירה ישירות מאינטרנשיונל אכן אינה מדוייקת, שכן אין מחלוקת כי הדירה ורבע נרכשה מהמפריס (ראה גם הודעתו של גלעד בת/62 עמ' 2).

גלעד יורשע איפוא, בעבירה על סעיף 98(ג) לחוק מס שבח.

59. עוד נותר לדון במסגרת סוגיה זו, גם במעורבותם של אינטרנשיונל ואריה ברנוביץ, המחייב דיון נפרד. נעשה זאת בקיצור נמרץ.

כשחתמו אינטרנשיונל ואריה ברנוביץ בשמה, על הצהרות למס שבח עם הצדדים השלישיים, בעניין הדירות שהגיעו לטטיש, ועם גלעד בעניין הדירות (דירה ורבע) שהגיעו להמפריס, כאילו נמכרו הדירות ישירות להם – עברו עבירה של הצהרה שאינה נכונה, תוך ידיעה שההצהרה אינה נכונה (ראה סיכומי התביעה בעמ' 488).

לפיכך הגענו למסקנה, שיש להרשיע את אינטרנשיונל ואת אריה ברנוביץ ב-4 עבירות על סעיף 98(ג) לחוק מס שבח.

60. מה שאמרנו על יתר המערערים בעניינם של ברזל וטטיש, יפה גם בסוגיה זו של דירות גלעד, ואנו מזכים לפיכך את יתר המערערים מן העבירות שיוחסו להם בעניין זה.

61. סוגיה זו מצויה בסעיף ל"ה של פסק דיננו. הסוגיה מתחלקת לשתי סוגיות משנה:

(א) רישום הסך של 141,250$ ששילם גלעד להמפריס תמורת דירה ורבע (שהמפריס היתה זכאית לקבל מאינטרנשיונל) (אישום ראשון סעיף 10ד(4));

(ב) רישום הסך של 172,500 ₪ שנתקבלו בהמפריס תמורת מכירת מניותיה באינטרנשיונל, למי שהיתה נאשמת זו, אחת החברות של קבוצת ברנוביץ.

62. אין מחלוקת שהסכום כולו נרשם בספריה של המפריס, אך כתקבולים סתמיים, ולא באופן הנכון והראוי, כתמורה בעבור דירה ורבע או בעבור הזכות לדירה ורבע. כך נטען בכתב האישום:

"הנאשמים 1 עד 3 (המפריס, שני ודיאמנט – הערה שלנו), בכוונה להסתיר את העסקה האמיתית ואת הקשר שבין התמורה לדירה ורבע, רשמו את התשלומים הנ"ל בספרי הנאשמת 1 כתקבולים סתמיים ולא רשמו את מהותם האמיתית, היינו: שנתקבלו על ידם בתמורה למכירת הדירה ורבע לנאשם מס' 8 (גלעד)".

אם הצלחנו לפענח נכון את סעיף החיקוק המיוחס למערערים (כולם!) בגין מעשה או מחדל זה, הוא: הכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים, עבירה על סעיף 220(4) לפקודה.

משמע, ניהול ספרים כוזבים "בכוונה להתחמק ממס", כאמור בסעיף 220 רישא לפקודה.

63. כבר מקריאת העובדות הרלבנטיות בכתב האישום, ברור שהמדינה סברה שהרישום הכוזב, על-ידי הסתרת מהותו האמיתית של התקבול, נועד "להסתיר את העיסקה האמיתית ואת הקשר שבין התמורה לדירה ורבע".

בסיכומיה בבית משפט קמא אמרה המדינה מפורשות, כי אי רישום העיסקה של דירה ורבע ("הרכישה" מאינטרנשיונל והמכירה לגלעד) בספריה של המפריס, נועד לדלג על שלב ההצהרה למנהל מס שבח ולחסוך תשלום מס רכישה.

64. אנו מקבלים את עמדת התביעה, וסבורים כי הסתרת המהות האמיתית של התקבול שהתקבל מגלעד תמורת הדירה ורבע, נועד לאפשר את "הדילוג" על ההצהרות למס שבח ותשלומי החובה המתחייבים בחוק מס שבח, כנוסחו דאז.

ברם, כוונה להתחמק ממס, שאיננו "מס" כהגדרתו בפקודה, איננה עבירה על סעיף 220 לפקודה. "מס" הוגדר בסעיף 1 לפקודה: "בין מס הכנסה ובין מס חברות המוטלים על פי פקודה זו".

המדינה לא טענה ולא הוכיחה, כי רישום התקבול בצורתו הכוזבת נועד להתחמק ממס על-פי הפקודה.

65. לפיכך, בסוגיה זו אנו מזכים את המפריס, שני ודיאמנט מעבירה על סעיף 220 לפקודה, אך מרשיעים אותם בעבירה על סעיף 215 לפקודה, בשל הרישום הכוזב. כפי שאמרנו, עבירה זו של רישום כוזב נבלעת בעבירה על-פי סעיף 220, ועובדותיה היו נידן בהליך בבית משפט קמא.

לא ברורה לנו אחריותם של כל הנאשמים האחרים, בשל הרישום הכוזב כאמור, בספריה הפנימיים של המפריס, ולפיכך אנו מזכים אותם מהעבירה שיוחסה להם בסוגיה זו.

66. אין מחלוקת, כי המפריס קיבלה תמורת מניותיה, שהועברו על-פי שטר העברת מניות שנחתם ביום 23.1.87 סך 172,500 ₪, וכי מחצית הסכום לערך 87,000 ₪ נרשם בספריה באופן אמיתי, היינו: כתמורה בעבור המניות.

לגבי הסך של 87,000 ₪ העידה רו"ח אורלי בירנבאום, כי שני אמר לה שהסכום הזה שייך לדינרי, ברזל וסוקולובסקי "יתר בעלי המניות", אשר "מוותרים על חלקם היות וברקי היא זאת שטיפלה בכל הנושא ויצרה את הקשר של הפרויקט ולכן הוצאה להם חשבונית עבור הוצאות טיפול בנושא פרויקט בזל על הסכום הזה" (עמ' 672). החשבונית היא ת/30 (סומנה גם כת/105).

67. קשה להבין מכתב האישום מהי הוראת החיקוק הספציפית המיוחסת להמפריס ולשני בגין צורת הרישום הזו של הסך 87,000$, אולם ברי שהוא אחד, או יותר, מהחלופות על-פי סעיף 220 לפקודה.

משנרשם הסכום כהכנסה, הרי שלכאורה לא הוכחה כוונה להתחמק ממס, ולא מצאנו בחומר הראיות או בטיעוני התביעה, דבר שיוכיח אחרת. היפוכו של דבר: ראה עדותו של אבו-ראזק, פקיד מס הכנסה, בעמ' 2690 לפרוטוקול.

לפיכך, אנו מזכים את המפריס ושני (כמובן גם את יתר המערערים) מן העבירה המיוחסת להם, בסוגיה זו.

68. סוגיה זו מצויה בפיסקה ל"ג של פסק הדין שלנו. גם לסוגיה זו שתי סוגיות משנה:

69. על-פי הנטען בכתב האישום הוציאו ברזל ושטריקס לאינטרנשיונל חשבונית כוזבת על-סך 100,000 ₪ לא כולל מע"מ, על מתן שירותי יעוץ וטיפול בהסכם עם עיריית תל-אביב כביכול.

בדיון לפנינו, לאחר שבית המשפט החזיר אלינו את התיק, כאמור ברישא של פסק דין זה, הודיעה התביעה, כי היא הגיעה למסקנה שהחשבונית של ברזל ושטריקס איננה כוזבת, שכן הם אכן נתנו שירותים לעיסקה והיה להם חלק בגיבושה.

לפיכך, אנו מזכים את כל המערערים מן העבירה שיוחסה להם בגין חשבונית זו.

70. בסוגיה זו נטען, באישום השישי, סעיף 25, כי סוקולובסקי הוציא לאינטרנשיונל חשבונית כוזבת של די.א.ן על-סך 45,000 ₪, עבור טיפול כביכול, בפרויקט בזל.

למעשה אין מחלוקת על כך שסוקולובסקי או די.א.ן לא נתנו כל שירות לאינטרנשיונל, וכפי שקבע בית משפט קמא, סוקולובסקי שהנפיק בפועל את החשבונית, היה מודע לכך (עמ' 97 להכרעת הדין).

בית משפט קמא הרשיע את סוקולובסקי ואת די.א.ן בעבירה על סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, תוך עשיית שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 לחסד"פ.

71. להבהרת התמונה העובדתית נוסיף, כי במסגרת ההתחשבנות הכספית הקשורה לעיסקה העיקרית, טטיש היתה זכאית להחזר של 24,500$. סכום זה שולם לדי.א.ן, במקום לטטיש, על-פי החשבונית הכוזבת שהנפיק סוקולובסקי.

סוקולובסקי סיפר בחקירתו, ת/6, כי די.א.ן נתנה שירות הקשור לעיסקה לטטיש (ולא לאינטרנשיונל) וטטיש היתה חייבת לדי.א.ן בשל כך.

סוכם בינו לבין טטיש שהוא יגבה את הכסף ישירות מאינטרנשיונל, וסכום זה יהווה את שכר הטרחה המגיע לו מטטיש, תמורת השירות.

72. בפסק דיננו אמרנו, כי לא מצאנו פגם בעצם החלטתו של בית משפט קמא לעשות שימוש בשיקול דעתו על-פי סעיף 184 לחסד"פ, אלא שמן הדין היה שתהיה גם התייחסות לשאלת היסוד הנפשי.

עתה, לאחר עיון נוסף, דעתנו היא, שאין מקום להתערב בהכרעתו של בית משפט קמא בסוגיה זו. סעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ, כנוסחו דאז, הכיל שלוש חלופות לעבירה על פיו: (1) עשיית מעשה מן המפורטים בס"ק (א) מתוך כוונה להתחמק ממס; או, (2) עשיית מעשה אחר מתוך כוונה כאמור; או, (3) עבר עבירה מן המפורטות בהמשך, בארבע פיסקאות משנה. הרלבנטית לענייננו היא פיסקה (3): "הוציא חשבונית מס בלי שעשה או התחייב לעשות עיסקה שלגביה הוציא את החשבונית,. לגבי מעשה זה, מן המעשים המפורטים בס"ק (ב), אין דרישה לכוונה מיוחדת של התחמקות ממס. די במודעות. כפי שציינו, בית משפט קמא התייחס לכך, ולא מצאנו שגגה בנקודה זו.

73. בהודעת הערעור העלה בא כוחם של סוקולובסקי ודי.א.ן טענה – לפיה התיישנה העבירה על-פי חוק מע"מ, שכן סוקולובסקי לא נחקר עליה בעת גביית הודעותיו, והיא הועלתה לראשונה רק בסיכומיה של המדינה בבית משפט קמא.

בטיעון זה אין ממש. סוקולובסקי נחקר על חשבונית זו ב-25.6.01 ואין כל הכרח להציג בפני נחקר את הוראת החוק הספציפית או את כל הוראות החוק הבאות בחשבון. די בהתייחסות העובדתית, מה עוד שהחקירה בפרשה נמשכה ולא הסתיימה בחקירתו הפרונטלית של סוקולובסקי.

"תוקן כתב האישום במהלך הדיון, אין רואים בכך משום הגשת כתב אישום בקשר לעבירה "החדשה" ומועד כתב האישום לעניינה יהיה מועד הגשת של כתב האישום המקורי; והוא הדין לגבי הרשעה ב"עבירה אחרת", ללא תיקון כתב האישום קודם לכן" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר ראשון) 825).

74. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור של סוקולובסקי ודי.א.ן על הרשעה זו.

75. בסוגיית ניפוח ההוצאות (פיסקה כ"ז לפסק דיננו): החלטנו להשאיר בעינה את ההרשעה של המפריס, שני ואינטרנשיונל בעבירה על סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, ולזכות את יתר המערערים.

באשר למערערים בע"פ 4355/98 – הזיכוי הוא מחמת הספק.

אנו מרשיעים את המפריס, שני, אינטרנשיונל ואריה ברנוביץ בשתי עבירות על סעיף 98(א) לחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963 (כשמו אז).

כמו כן, אנו מזכים את כל המערערים מהעבירה על סעיף 220 לפקודה.

אנו מרשיעים את המפריס ושני בלבד בפרשה זו, בעבירה על סעיף 215 לפקודה.

77. סוגיית המכירה או ההעברה לצדדים שלישיים (פיסקה ל"א): העבירות המיוחסות למערערים בנושא זה הן עבירות על-פי חוק מס שבח:

(א) בענין עו"ד ברזל – אנו מזכים את כל המערערים מן העבירות שיוחסו להם בפרשה זו, למעט אינטרנשיונל ואריה ברנוביץ;

(ב) בענין סוקולובסקי וטטיש – אנו מזכים את כל המערערים למעט אינטרנשיונל ואריה ברנוביץ;

(1) אשר ל-1/4 דירה – אנו מזכים את כל המערערים.

(2) אשר לדירה ורבע – אנו מזכים את המערערים כולם, למעט גלעד, אינטרנשיונל ואריה ברנוביץ;

(ד) גלעד יורשע בפרשיה זו, בעבירה על סעיף 98(ג) לחוק מס שבח;

(ה) אריה ברנוביץ ואינטרנשיונל יורשעו ב-4 עבירות על סעיף 98(ג) לחוק מס שבח (בקשר לדירה ורבע של גלעד, בקשר לדירת ברזל, בקשר לדירת סוקולובסקי וטטיש).

(א) בענין רישום התקבול בסך 141,250$: אנו מזכים את כל המערערים מעבירה על סעיף 220 לפקודה, ומרשיעים את המפריס, שני ודיאמנט בעבירה על סעיף 215 לפקודה;

(ב) באשר לרישום על סך 87,000 ₪: אנו מזכים את כל המערערים מן העבירות שיוחסו להם.

79. הוצאת חשבונות וחשבוניות כוזבים (פסקה ל"ג):

(א) אשר לחשבונית של ברזל ושטריקס: אנו מזכים את כל המערערים מן העבירה שיוחסה להם בגינה;

(ב) החשבונית שהוצאה על-ידי סוקולובסקי ודי.א.ן: אנו משאירים בעינה את הרשעתם של סוקולובסקי ודי.א.ן בעבירה על סעיף 117(ב) לחוק מע"מ בפרשיה זו;

(ג) למען הסר ספק, כל יתר המערערים מזוכים מכל עבירה שיוחסה להם בפרשיה זו.

בנסיבות שנוצרו – עיינתי בחומר הראיות ובחוות דעתם של חבריי השופטת ברלינר והשופט המר, ואני מצרפת דעתי לדעתם.

לפיכך הוחלט, כאמור בפרק ח' לחוות דעתם של השופטת ד' ברלינר והשופט ז' המר.

ניתן היום, כ"ז באדר ב' תשס"ג, 31 במרץ 2003, במעמד הצדדים.

1. זאב סוקולובסקי

2. טטיש פיננסינג אינק – חברה זרה

3. ד.י.א.ן בע"מ

ובעניין:

המערערים בעפ 004364/98

המשיבים בעפ 004376/98

ע"י ב"כ עוה"ד פ' רובין וע' צור

מדינת ישראל

המשיבה בכל הערעורים

והמערערת בעפ 004376/98

ע"י ב"כ עו"ד ר' רדלמן